מכון פישר פרסם באמצע אפריל 2016 נייר עמדה בנושא תכנון תשתיות התעופה בישראל המתריע על הנזק ברמה הלאומית ממגמת הצמצום בתשתיות תעופה אל מול מגמות הפיתוח בתעשיית התעופה העולמית וגם בישראל. במקביל לפרסום נייר העמדה, העברנו גם הצעה לאופציה תכנונית המצמצמת את שטחו של שדה דב, אך משאירה אותו על כנו ועל פעילותו.
נימוקיו ומאבקו הציבורי של מר חולדאי בעניין השדה – הצורך בשדה מטרופוליני; הקישור הנחוץ עם הפריפריה, בעיקר אילת אך גם חיפה והגליל; התפלגות הבעלות על הקרקע; וכיוב' – הינם כבדי משקל ומוצדקים ללא ספק. על כל אלה מצאנו לנחוץ להצביע על הנזק העיקרי שייגרם לתעופה האזרחית במדינה אם וכאשר ייסגרו חס וחלילה שדה דב ושדה הרצליה. בעינינו הנזק הזה מהותי אף יותר מכל הנימוקים הצודקים של ראש העיר.
בנייר העמדה שפרסמנו הצבענו על חיסול שיטתי של תשתיות הכשרת ואימון טייסי הדורות הבאים במדינה. סגירת בתי ספר לטייסים, אזורי אימון, שדות ומנחתים ללא חלופות – אשר הובטחו כצעד ראשון לפני ביטול שדות פעילים – סוגרת את צינור הזרמת עתודות טייסים לחברות התעופה המסחריות הפנים ארציות והבין-לאומיות.
בעבר נהנו חברות התעופה הכבדה בארץ מ'בנק' טייסים מוכשרים ומוסמכים שהגיעו מחיל האוויר. כל הטייסים בחברות האלו ללא יוצא מן הכלל, היו בעבר בוגרי טייסות חיל האוויר. כיום, המגמה שונה לחלוטין. ישנם כבר כמה עשרות אנשי צוות אוויר פעילים בחברות הללו שהכשרתם היא אזרחית-פרטית לאורך כל דרכם כטייסים. המצב היום הוא שבין המועמדים לקורסים הקרובים (של אל על כדוגמה), ישנם רק 40% יוצאי טייסות חיל האוויר והשאר, 60% – הינם מועמדים בעלי הכשרה והסמכה אזרחית. ההכשרות האזרחיות לטייסים הופכות להיות המקור העיקרי לטייסים מסחריים בכל ענפי התעופה האזרחית. והתשתיות, בהן שדה דב והרצליה, הולכות ומצטמצמות.
על כך הצבענו בנייר העמדה, והבאנו לידי ביטוי בתוכנית האופציונלית להפעלת שדה דב המצומצם, בה לא ויתרנו על חלקה של התעופה הקלה, בתי הספר לטיסה ותשתיות התחזוקה בתכנית מתוך ראיית העתיד של צרכי התעופה הלאומיים, בנוסף לאלו העירוניים.
לסיכום, אנו סבורים שמגוון הצרכים הלאומיים שיפגעו אם ייסגר שדה דב חשובים לאין ערוך, ומצטרפים לחזית המאבק אותו מנהלים כיום ראשי הערים תל אביב ואילת לבטל את גזירת הסגירה הזו.