מטוס שהמריא השבוע מנתב"ג נאלץ להנמיך לגובה של 10,000 רגל, לחזור על עקבותיו ולנחות חזרה בנתב"ג.
צדק קברניט הטיסה וחברת התעופה כאשר קיבלו החלטה להנמיך ולהחזיר את המטוס לנתב"ג ולא להמשיך ליעד הטיסה. דיחוס האוויר במטוסים הוא דוגמה לפתרון טכנולוגי של שמירה על תנאי גובה התואמים את הצרכים הפיזיולוגיים הנורמלים של גוף האדם. באמצעות דיחוס מתגברים על מצב של היפוקסיה (חוסר כללי של חמצן בדם( והפחתת לחץ סביבתי בעת העלייה לגובה, הגורם לפעילות גזים לא רצויה בגוף האדם.
לו ניתן היה לשמור תמידית על לחץ אוויר שווה במטוס כמו בגובה פני הים המצב היה אידיאלי. מצב זה לא ניתן לביצוע בגלל העלות הגבוהה הכרוכה בבניית מטוס המסוגל לעמוד בלחץ ההפרשי בין פנים והחוץ, בתוספת משקל ושיקולים טכניים נוספים. לכן, תאי הנוסעים של המטוסים האזרחיים מתוכננים עם משתני לחץ, כפשרה שבין האידיאל הפיזיולוגי הנדרש והתכנון הטכנולוגי המיטבי.
מאפייני הדיחוס
מאפייני הדיחוס זהים כמעט בכל המטוסים. כאשר שיעור הנסיקה של המטוס הוא עד 10 מטרים/שנייה (2,000 עד 3,000 רגל/דקה), משתנה לחץ האוויר בתא הנוסעים בשיעור של 0.75 עד 1 מטר/שנייה (150 עד 300 רגל/דקה). כך מושגת הפשרה הפיזיולוגית להשוואת לחצים בתוך הגוף והסביבה הקרובה, באי-נוחות מזערית. לדוגמא, מערכת הדיחוס של בואינג 747 מסוגלת לשמור על רום תא בגובה פני הים עד גובה של 6,850 מטר (22,500 רגל) ולמטוס לא יגרם כל נזק. אבל, בגלל הפיזיולוגיה של האדם, שומרים על גובה תא של עד 2.438 מטר (8,000 רגל). כאשר גובה תא הנוסעים עולה בשיעור נמוך בהרבה משיעור גובה טיפוס המטוס.
דיחוס תא המטוס מתקבל באמצעות הוצאת אוויר מאחת מדרגות הדחיסה של מדחס המנוע, קירורו והובלתו לתא. רמת הדיחוס מווסתת באמצעות בקרת שיעור אובדן האוויר הדחוס מהתא, על ידי מערך שסתומים, המופעל באופן ברומטרי.
היפוקסיה וגזים בגוף האדם
כל הגזים הנמצאים בגוף האדם, בצורה חופשית ובחללי המעיים ובתמיסות נוזלי הגוף, נמצאים בשיווי משקל עם הסביבה החיצונית. אם שיווי משקל זה לא נשמר, בעקבות אובדן דיחוס במהלך העלייה לגובה, נוצר לחץ מוגבר של גזים חופשיים הלכודים בחללי הגוף, העלול לגרום עיוות מכני ונזק מבני לגוף האדם. הקטנת לחץ מהירה, נדירה מאוד בתפעול מטוסים בתעופה האזרחית יכולה להיווצר כתוצאה מכשל מבני, או נזק לדופן התא הגורמים לאובדן לחץ.
אם מתרחשת תופעה שכזו, עלולים האנשים להיחשף פתאומית להיפוקסיה, אירוע שיחייב אספקת חמצן מיידית, באמצעות המסכות הנופלות מעל ראשי הנוסעים. אם שיעור הקטנת הלחץ חמור במיוחד ומתרחש בגובה רב, עלול להיגרם נזק לאברים ולרקמות, בשל התפשטות מהירה של הגזים החופשיים בגוף האדם.
התפשטות הגזים
כאשר מתפשטים הגזים הנמצאים בחללים המתנפחים, למשל, במערכת העיכול, הם עלולים, במצבים מסוימים, לגרום לסימפטומים של חוסר נוחות עד כדי כאב. חללים עם קשר חופשי לסביבה החיצונית לא יגרמו לסיבוכים כל עוד הגודל וההתגלות של הפתח מספקים. דוגמה לחללים כאלה הם הסינוסים של האף, שיש להם קשר פתוח עם הסביבה החיצונית. הסוג השלישי של החללים, הם אלה שנוצרים כאשר נחסמים הסינוסים של הפנים, או שנחסמת האוזן התיכונה. חסימתם יכולה לגרום לכאב עז עד כדי שיתוק.
בלחץ נמוך מתפתחות בועות גזים המומסים בדם וברקמות בדיוק כפי שקרה השבוע במטוס שהמריא מנתב"ג וההחלטה על חזרתו לישראל.
הדרכת הנוסעים
לעיתים, בגלל צרכים מבצעיים, נאלץ המטוס להמשיך לטוס בגובה שבו נדרש חמצן, ולכן קיימת תמיד דרישה מחייבת שהנגישות למערכות אספקת החמצן תהיה קלה. מטוסי הנוסעים מתוכננים כך, שבמקרה של אובדן דיחוס בתא הנוסעים, נפתח שסתום, המופעל בצורה ברומטרית בגובה מסוים – בטווחים שבין 3,050 ל-4,250 מטר (10,000 – 14,000 רגל) – המשחרר את מסכות החמצן עבור הנוסעים. זו בדיוק הסיבה שהנוסעים מתודרכים, לפני כל טיסה בחבישת מסכות במקרה הצורך.