הכותרות בסוף השבוע בישרו, כי הסתיים הסכסוך בין הטייסים לבין הנהלת אל על עם הסכמה בנושא פיצול שעות הטיסה, לא לחכור מטוסים זרים ולקיים המשך הידברות. הסכמה שהושגה קצת יותר מחודש אחרי הסכמה דומה שהושגה בינואר השנה. הסכמת ינואר התרסקה בשבוע שחלף כאשר טייסים "חלו" והנהלת אל על נאלצה לחכור חמישה מטוסים מחברות תעופה מספרד ופורטוגל. על פי האקסיומה האל עלית גם ההסכמה האחרונה עלולה להתרסק וההליך שלא נגמר עלול לחזור על עצמו ושוב יהיו "מחלות" וחכירת מטוסים זרים. למה? – כי מבנה ההשתכרות של הטייסים וגם של עובדי הקרקע הוא לא רציונאלי בעליל.
מבנה שכר פגום
הטייסים הוותיקים באל על (שבינתיים כמעט כולם פרשו) ירשו את המשכורות הגבוהות בירושה מטייסי מח"ל ויצרו "מסורת" של השתכרות גבוהה. בשלב מאוחר יותר ועל פי מיטב ההחלטות האי רציונאליות, כפי שמגדיר זאת פרופ' דן אריאלי, החליטה הנהלת אל על לתת לטייסים צעירים משכורת טייס דרג ב', הנמוכה בהרבה ממשכורת טייס דרג א' הוותיק, אפילו שהצעיר מתיישב על אותו מושב ויש לו אותם הכישורים. אבל קיים גם רע נוסף והוא טמון במבנה השכר הפגום של הטייסים (וגם של עובדי הקרקע), שאומנם נוצר כדי להשיג גמישות ניהולית, אך מתברר כבר הרבה שנים, כי הוא עושה בדיוק את ההפך – מקשה לבצע את הגמישות המבוקשת ויעיד על כך הסכסוך עם הטייסים.
עובדי הקרקע
גם באשר לעובדי הקרקע הסיכוי לאי שקט תעשייתי גדול יותר מהסיכוי לשקט תעשייתי, כי גם מבנה השכר שלהם עומד לרועץ כשרוצים להנהיג גמישות ניהולית. לעובדות האלה אין כל קשר לכוחם של הוועדים, אלא הם קשורים לרבדים עמוקים יותר של השינויים ברמת ההשתכרות מול יוקר המחיה במשק כולו, שהוא ראי מדויק למתרחש בכל העולם המערבי. שינויים שהעמיקו את אי שוויון ההון, כפי שמגדיר זאת פרופ' רוברט רייך, מי שהיה שר העבודה בממשל קלינטון והיום מרצה מבוקש בברקלי.
חוזים אישיים
גם הניסיון להרחיב את מספר העובדים בחוזים אישיים, כדי שלא יהיו שייכים לכוח העבודה המאורגן, במטרה להחליש את כוחם של כלל העובדים המאורגנים מול המעסיקים, יכשל בטווח הארוך, כשיקום ארגון שיאחדם וידרוש תנאים כדי לשמור על רמת ההשתכרות הנשחקת. זאת, למרות שבית הדין הארצי לעבודה קבע, במרץ 2014, כי ארגון העובדים אחדות, שטען, כי הוא מייצג אלפי עובדי מדינה המועסקים בחוזים אישיים, אינו פועל על פי חוק ההסכמים הקיבוציים ושעובדי המדינה המועסקים בחוזים אישיים אינם יחידת מיקוח נפרדת. קבע בלי לקחת בחשבון את ההליכים המתעצמים מאז שנות ה-60 במאה הקודמת כדי לשמור על ההשתכרות הנשחקת.
DNA
גם לטענה, כי ה-DNA של חברת אל על נשאר זהה לזמנים של היותה חברה ממשלתית אין כל שחר, בגלל שהאמת מסתתרת מאחורי הלחצים בכל המשק לשמור על רמת ההשתכרות של המעמד הבינוני, הנשחק זה עשרות שנים. בסערת גלי שחיקת השכר הגבוהים והחזקים הכוח של הוועדים מהווה היום את הסכר האחרון המונע את המשך קריסת ההשתכרות.
הנהגת ניהול גמיש
הרבה שנים מנסה אל על להנהיג ניהול גמיש. להפעיל צוותי קרקע רבים בשעות הראשונות לאחר חצות ובשעות הבוקר, לשחרר הרבה כוח אדם קרקעי בשעות אחר הצהריים מעוטות הטיסות ולנצל טוב יותר את שעות העבודה של הטייסים, התחומות בנהלי בטיחות תעופתית קשוחים. עד היום כל הניסיונות האלה נכשלו. מדוע? – כי היא במטרה להגיע ליעד הניהול הגמיש מיישמת אל על כל השנים את התיאוריה של פרופ' דן אריאלי, על אי רציונליות בקבלת החלטות.
ועדים
כל הנהלות אל על, כולל הנוכחית, שאפו שהוועדים יוותרו על כוחם, לא יהיו שותפים להחלטות ניוד עובדים בין מחלקות, יאפשרו להנהלה יכולת להעניק בונוסים לפי תפוקה, יוותרו על העלאת שכר אוטומטית שנתית בגלל הוותק ולא ידרשו תוספות שכר במקרים של כל שינוי ארגוני. אבל, במצב של מבנה שכר לא רציונלי, שבו השכר הבסיסי (המכונה באל על Card One) נמוך ושההשתכרות עולה בהתאם לשעות הנוספות, עבודה במשמרות, אש"ל ובמקרה של הטייסים גם שעות הפיצול, אין כל סיכוי להגיע ליעד המקווה הזה.
סדקים
במבנה שכר כזה – לא רק שאין אפשרות לבצע ניהול גמיש! – המצב מייצר גם המון סדקים, שהוועדים מנסים, ללא הרף, להרחיבם, במטרה אחת – לשמור על ההשתכרות, הנשחקת מאז שנות ה-60 של המאה הקודמת. הליכים דומים מתרחשים ברשות שדות התעופה, בחברת החשמל, בתעשיית המלונאות והתיירות ובחברות נוספות בארץ ובחו"ל בעולם המערבי.
מעמד הביניים יצא מאיזון
כאמור, זו בעיה כלל עולמית. בראיון שנתן פרופ' רוברט רייך בראיון לכלכליסט ב-2014, הוא הסביר, שהכלכלה העולמית אימצה חזק את התפיסה שלפיה כוחות השוק יפתרו את בעיות הכלכלה בצורה היעילה ביותר, ולכן סדר היום עבר מחינוך, הכשרה ויצירת רשת ביטחון חברתית – להפרטה, דה־רגולציה ויצירת רווחי עתק לחברות מיעוט. כתוצאה מכך החל מעמד הביניים לצאת מאיזון. נפתח פער גדל והולך בין מה שאנשים מרוויחים כעובדים לבין מה שהם מוציאים כצרכנים. כשמעמד הביניים יוצא מאיזון, כל המערכת יוצאת מאיזון, כי בניגוד למה שמטיפים לנו, הסביר רייך בראיון, העשירים לא יכולים להניע את הכלכלה: הם לא קונים מספיק, ולא קונים את הדברים הנכונים.
מנגנוני התיקון שנכשלו בעולם המערבי
הטרגדיה, לדברי רייך שמעמד הביניים לא ראה את המתרחש, כי היו לו מנגנוני תיקון:
תיקון נשים – "משנות ה-70 וה-80 יותר נשים יצאו לעבודה כדי לפצות על כך שהמשכורות של הגברים, עד אז המפרנסים היחידים, קפאו ואפילו החלו לרדת. אם בשנות ה-60 רק 12% מהאמהות לילדים צעירים עבדו בשכר, בסוף שנות התשעים 55% מהן עבדו ומספרן גדל ללא היכר בשנות האלפיים.
תיקון שעות עבודה – כאשר גם הצטרפות הנשים למעגל העבודה לא הספיקה לעצור את שחיקת ההשתכרות החלו גם הגברים וגם הנשים לעבוד יותר. אם פעם זוג ממוצע עבד 500 שעות בשנה יותר מסוף שנות השבעים – עוד 12 שבועות בשנה, החלו גברים ונשים לעבוד יותר שעות ולחלק ביניהם משמרות לעבודה ולטיפול בילדים.
תיקון אשראי – כאשר גם תוספת שעות העבודה לא עזרה הבינו אנשי מעמד הביניים, כי יש גבול למספר המפרנסים במשפחה, ויש גם גבול למספר השעות שאפשר לעבוד ביממה, אבל גילו שאין גבול לאשראי. כתוצאה מכך נכנסו משפחות לחובות גדלים והולכים כדי לשמור על רמת החיים שלהן". אם בשנות ה-70 החוב הממוצע למשפחה אמריקנית (כולל משכנתאות, הלוואות ואשראי) עמדה על מחצית ההכנסה השנתית. בתחילת העשור הקודם החוב עלה ל־100% מההכנסה, וערב המשבר ב-2008 הוא עמד על 138%. בארץ זה שונה.
במצב כזה, כאשר ההון התרכז בצמרת שכוחה הפוליטי גבר, נהפכה הכלכלה למועדת יותר למחזורים של חוסר יציבות עם זינוקים והתרסקויות. זה קורה בנדל"ן, בסחורות, בתעופה ובתיירות.
הטרגדיה בארץ היא שכולם – הנהלות, הסתדרות וממשלה – ממשיכים לפעול בתוך קופסה צרה בלי לצאת החוצה ולהציע דרכים למנוע את שחיקת ההשתכרות של מעמד הביניים, שהוא הבסיס החזק לפעילות הכלכלית של כל משק בכל מדינה.
שכר גלובלי
כך למשל, כל הבקשות של הוועדים באל על לבטל את שיטת השכר הבסיסי ולהעניק לעובדים שכר גלובלי, שאינו קשור לשעות נוספות עבודה במשמרות, אש"ל ובמקרה של הטייסים גם שעות הפיצול, נכשלו בעיקר בגלל הרצון של ההנהלות להקטין את רמת הפיצויים כשהעובד יוצא לגמלאות והחשיבה על ההוצאות הנוספות בגין שיטה זו. זו חשיבה קלוקלת, כי עלות העיצומים והשביתות גבוהה יותר מעלות תשלומי הפיצויים לעובדים הפורשים והעליות החודשיות בשכר.
מדוע זה קורה?, כי, על פי פרופ' דן אריאלי, אנו חושבים באופן יחסי על כסף. קשה למקבלי ההחלטות להוציא סכומים, יחסית קטנים, על משכורות גלובליות, מאשר לרכוש בסכומים גבוהים מאוד מטוסים חדשים. באל על זה החל בזמנו ועד היום איש לא הפסיק את ההחלטות האי רציונליות הקשורות בשכר וחבל.