תרבות הסלפי, שבה תיירים מגיעים לאתר לא כדי ליהנות ולהתפעל ממנו אלא להצטלם לפניו ולמהר ולהעלות את הצילום לאינסטרגם או לרשת חברתית כלשהי – כבר מטביעה יעדים בתיירות-יתר (Overtourism).
רבים סבורים שלרשתות החברתיות ותרבות ה"שופוני – תראו אותי כאן", תרומה לא מבוטלת לתיירות-יתר ביעדים שמאבדים את זהותם, גורמים להעלאת מיסים לתושבים וממררים את חייהם באופן כללי.
"אפקט האינסטגרם" הוא רב עוצמה: למשל, וואנאקה (Wanaka) בניו זילנד הזמינה משפיענים מתחום הרשתות החברתיות לבקר בעיר השוכנת לחוף אגם ומספר התיירים עלה בעקבות הביקור ב-14%. עכשיו מתכוונת העיריה להעלות את המיסים לתושבים כדי לפתח את תשתית התיירותית כך שתתאים לדימוי החדש שלה כעיר תיירות.
באיסלנד, מתבקשים מבקרים לדלג על כמה מאתרי צילום האינסטגרם הפופולאריים והצפופים בלגונה הכחולה ברייקייאוויק. 2 מיליון תיירים פקדו את איסלנד בשנה שעברה, כשמספר תושביה לא עולה על 350,000 ולרשתות החברתיות יש תרומה לא מבוטלת לבום התיירותי לאיסלנד. בישראל, לשם השוואה, מדובר על 4 מיליון תיירים לעומת 9 מיליון תושבים.
ציידי הצילום העצמי מאיימים גם על השרידים העתיקים של תרבות האינקה במאצ'ו פיצ'ו שבפרו . 1.2 מיליון איש ביקרו באתר ב-2014. השנה הגבילו השלטונות הפרואנים את הביקור באתר גם במספר המבקרים וגם במספר שעות הביקור היומיות.
ערים כמו וואשינגטון שבה קהלים גדולים נוהרים לאתריה הידועים, בנויות להתמודד עמם בעזרת תשתית מתאימה. זה אינו המקרה באזורים מרוחקים כמו איי Phi Phi בתאילנד: בעקבות הפוסטים והצילומים ברשתות החברתיות, החוף מוצף מדי יום ב-5,000 מבקרים הגורמים לנזק סביבתי. בעקבות זאת החליט השלטונות לסגור אותו לפרק זמן לא ידוע.
הביקוש התיירותי העולמי הולך ומתרחב בשנתיים האחרונות. עם זאת, הגבלות רבות, סגרים ועוד צעדים הוכנסו ביעדים השונים כאמצעי זהירות נגד תופעת התיירות, בנסיון למצוא איזון בין צרכי התיירים וטובת המקומיים לבין הסביבה עצמה.
תיירות-היתר – מה אפשר לעשות
תיירים הם ערובה להכנסה ותעסוקה, והתיירות מייצרת כ-10% מהתוצר העולמי. אבל במקום קבלת פנים תיירותית, כמה ערים נלחמות כיום באופן פעיל נגד התיירות ומתנגדים לתיירות-יתר.
ירידת מחירי הטיסה, אתרי האינטרנט שופעי המידע והצילומים, ואפשרויות הלינה המוזלות בכלכלה השיתופית, מגדילים את התופעה של תיירות-היתר. לפי נתוני ארגון התיירות העולמי UNWTO, בשנת 2017 נרשם שיא של 1.3 מיליארד נסיעות בינלאומיות – פי שניים מאשר בשנת 2000, כאשר שנת 2018 הסתיימה עם 1.4 מיליארד נסיעות.
אין מי שיודעת לספר משהו על כך יותר מאשר ונציה. מדי שנה מגיעים כ-35 מיליון תיירים לעיר האיטלקית המונה 54,000 תושבים, רבים מהם מגיעים באמצעות ספינות הקרוזים. אחרי כמה שעות של סיור, הם חוזרים הביתה כאשר רכשו בעיר לא יותר מאשר כוס אספרסו, שלא לדבר על כך שהם לא נשארים ללון בבתי מלון בעיר. לכן, ונציה בקושי נהנית ממבול של תיירי-היום.
כתוצאה מכך, ננקטו צעדי נגד: הנמל של פיאצה סן מרקו נסגר לעגינה של אוניות קרוזים והן נאלצות לעגון בצד הנגדי של הלגונה, באזור התעשייה של Marghera.
בנוסף, מאז חודש מאי אשתקד, דרכים מרכזיות המובילות לאתרים נחסמים על ידי המשטרה במידת הצורך. התיירים נדרשים גם לשלם מעין דמי כניסה לעיר: תיירי יום, שאינם לנים בה מחוייבים ב-2.50-10 יורו לביקור בעיר, בהתאם לעונות השנה.
העיר הקרואטית דוברובניק שלחוף הים האדריאטי, שבה מתגוררים 44,000 תושבים, מקבלת יותר מ-10,000 תיירי קרוזים, בנוסף לתיירים שמגיעים דרך היבשה. כדי להגן על מעמדה של העיר העתיקה של דוברובניק כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו, ראש העיר מאטו פרנקוביץ', רוצה להגביל את מספר ספינות השיט בשנת 2019. במקביל, פותחה אפליקציה המציעה למבקרים סיור אלטרנטיבי לחומות העיר העתיקה של יעדי התיירות.
אמסטרדם היא כידוע עיר מוכת-תיירות, שמארחת לא פחות מ-18 מיליון מבקרים בשנה, בעוד שמספר תושביה הוא 850,000. העיריה נוקטת אמצעים להגביל את מספר התיירים כמו, למשל, לאסור על השכרת דירות לטווח קצר כמו Airbnb ליותר מ-30 יום בשנה. כמו כן לא נבנים מלונות חדשים וחל איסור על פתיחת חנויות המוכרות מוצרים לתיירים.
מה ניתן לעשות? מי שחוותה גם היא בום תיירותי היא ברלין בירת גרמניה, שמספר התיירים אלה גדל כמעט פי ארבעה בין 1996 ל-2016 והגיע לכמעט 13 מיליון, שרובם הגדול מחפש את מרכז העיר והאזורים הטרנדיים. גם בברלין חלה הגבלה על השכרת דירות לתיירים, למקסימום של 90 יום בשנה. בגישה אחרת מנסים בברלין להכיר לתיירים גם חלקים אחרים של העיר כמו שפנדאו ו- Marzahn-Hellersdorf באמצעות אפליקציה ייעודית בשם “Going Local Berlin”.
גם פריז פועלת להרחבת התיירות אל מעבר לכביש הפריפריק ופיתוח מוקדי עניין חדשים לתיירים באזורים אחרים, בנוסף למגדל אייפל ולשער הניצחון.