באיגרת תקופתית שנשלחה ע"י לשכת מארגני תיירות נכנסת, קראתי טקסט עליו חתום יוסי פתאל – מנכ"ל הלשכה, ולדעתי הוא מפתיע ומרענן בזווית הראייה שלו. לכן אני משתפת אותו כאן:
"על מקומה וחשיבותה של התיירות בהוויה האנושית, ניתן ללמוד גם מפעולות המחאה בחסימת נמל התעופה בן גוריון. אם בעבר 'סלע קיומנו' היה מתקשר בדימויים תנ"כיים ומקומות מן המקרא, הרי שבימינו, הלב הפועם של העם שוכן בשדה התעופה.
היה מצופה שמחאות פוליטיות יתרחשו גם ואולי, בעיקר סביב בית המחוקקים, שם נופלים הגורלות לשבט או לחסד בעניינים שהם בנפשו של העם. בעידן של פוליטיקת אימוג׳ים וציוצים, בו למציאות המדומה יש כבוד והערכה גדולים יותר מאלו שמקבלת המציאות כפי שהיא, שדה התעופה מהווה שער יציאה אל כל המקומות בהם אנחנו מחפשים תשובות לשאלה 'מי אנחנו', במקומות רחוקים מעצמנו.
משחר ההיסטוריה נחשבה התיירות כתרופה לכל דבר, ובימינו כבר שודרגה למעמד של פסיכולוגית אישית, המסייעת לנו להכיר ולהבין את העולם ומקומנו בו.
מאז ימי הביניים בני אדם הסובלים מבעיות בריאותיות או חברתיות, נקראו לצאת למסע תיור במקומות רחוקים. בעיות אישיות היוו סיבה לעלייה לרגל למקומות קדושים; לאנשים עם בעיות שיניים, הומלץ לנסוע לרומא לבזיליקה של סאן לורנצו, לגעת בפסלה של אפולוניה הקדושה; זוגות שחיי הנישואים שלהם קרטעו, נסעו לאומבריה לגעת בפסל של ריטה מקסקיאה; ועוד ועוד.
לו היו מארגני וסוכני התיירות נענים לפתור את הצרכים הפסיכולוגיים, שמניעים בני אדם לנסוע ליעדים רחוקים מביתם, הם היו אמורים להיות פסיכותרפיסטים שמבררים מה הבעיה או הצורך הנפשי של התיירים, ובהתאם היו מתאימים להם את חבילת התיור.
ההפגנות בנתב"ג מעבר לתכלית המחאה, מהוות באופן עקיף הוכחה על מקומה וחשיבותה של התיירות בכלל, ולישראל בפרט, בה היא מהווה קטר כלכלי שמייצר כ-15% ממקומות העבודה בפריפריה ומכניסה למדינה דולרים רבים ויקרים, כשענפים אחרים ופחות חשובים מקבלים תשומת לב רבה הרבה יותר. בצר לנו, נאמין שההפגנות בנתב"ג היו גם הפגנות תמיכה בענף התיירות והכרה בחשיבותו".