"אם ברצונך לבחון את עוצמתנו – ראה את בניינינו" כתוב על אחד מעמודי שער ה"ארמון הלבן", בשאחריסבז של האמיר טימור לנג (הצולע), ששלט מסין במזרח ועד טורקיה במערב ומגבול רוסיה בצפון ועד הודו בדרום. כובשי האימפריה שלו הרסו את הארמון על יסודותיו והשאירו, למזלנו, את עמודי שערו, המתנשאים לגובה של 40 מטר, כשמעליהם הייתה קשת (שנהרסה) באורך של 22 מטר. היום מוקם סביב השרידים פארק ענקי ונקי, שבמרכזו פסלו של האמיר טימור. על פי אותו מוטיב הוקמו הבניינים בערים חיווה, בוכרה, סמרקנד וטשקנט, ששלטו על "דרך המשי".
ביקור באוזבקיסטן הוא לא עוד ביקור, הוא חווייה מרגשת, בגין יופיים המיוחד של המבנים מהזמן העתיק, שמשאירה את המתבוננים בהם המומים. הטעמים, הריחות והצלילים הם התוספת המעצימה את החוויה. בנייני הפאר ממחישים את הידע באלגברה, לוגריטמים, כימיה וחוקי ההנדסה, שנדרשו כדי לבנותם. הבונים השתמשו בלבנים לבניית קירות, תמוכות חיזוק וקשתות וציפו אותם באריחים צבעוניים, שבאמצעותם שולבו פסוקים מהקוראן וערבסקות בצבעי כחול, ירוק, חום ולבן, באסטתיקה מדהימה, ולמעלה הניחו כיפות עגולות, בצבע כחול. אין ספק שהביקור באוזבקיסטן המוסלמית חושף את הצד היפה של האיסלם ואת תרומתו לאנושות, בניגוד למה שמתרחש היום באזורנו.
אוזבקיסטן מעוניינת לעבור מטיולים גיאוגרפיים וארכיאולוגיים לתיירות חוויתית, כדי להשאיר טעם של עוד בקרב המבקרים בה ולהפיץ את התיירות שלה בעולם. מארגני התיירות מבליטים את טעמי האוכל וריחותיו, מאריכים את הביקורים בבזארים האוריינטלים והססגוניים, מאפשרים חיי לילה וניצול רכבות וטיסות פנימיות כדי לקצר לוחות זמנים. כך התברר משיחות שהתעוררו בסיור לימודי לסוכני נסיעות ומארגני תיירות, שארגנה חברת אוזבקיסטן איירווייס, המיוצגת בישראל על ידי י.הלל תלפיות, חברת התיירות דולרס האוזבקית וממשלת אוזבקיסטן.
תשומת לב רבה מושכים תושבים באוזבקיסטן, (המבוגרים ביניהם) המתהלכים עטופים מעילים ארוכים, דומים לחלוקי קטיפה, ולראשם כובעים אפורים מרובעים, או פרווה כשקר יותר. הם נענים ברצון ובחיוך לבקשה להצטלם איתם.
הבאזרים מתחלקים לאיזורי אוכל – בשר וירקות לא מבושלים, תבלינים, מאפים, ואוכל מוכן ולאיזורי נעלים, בגדים, תיקים, צעצועים, שמיכות ומצעים. השמירה על נקיון הבאזרים והרחובות מצויינת.
שער דולר/סום, הלא רשמי אבל המקובל, הוא 1 דולר = 5,000 סום, שניתן בשטרות של 1,000 סום, או 5,000 סום. עבור 10 דולרים מקבלים 50,000 סום שאיתם אפשר לקנות מוצרים רבים בבאזרים, במחירי בדיחה. צעיף משי עולה כ-35,000 סום (7 דולרים), צלחת קרמית גדולה עולה, 20,000 סום, בקבוק בירה עולה 2,000 – 5,000 סום, ליטר בירה מחבית עולה רק 2,000 סום. וודקה עולה 20,000 – 50,000 סום. כשפורטים 50 דולר, שזה 250,000 סום, מקבלים חבילת שטרות עבה בשטרות של 5,000 סום ועוד יותר עבה אם מקבלים אותם בחבילות של 1,000. התושבים, המיומנים, מחזיקים את חבילת השטרות העבה בין האצבע לבין האמה ועם הבוהן הם מחליקים במהירות הבזק את השטרות לאחור, תוך כדי ספירתם.
האוכל האוזבקי מושפע מהמטבחים הפרסים, מונגולים, טורקים, סינים וגם הרוסים. פתיחת שולחן, כמה שיותר עמוס, זהה כמעט בכל המקומות. בהתחלה מגישים הרבה צלחות עם בוטנים בקליפתם ובוטנים קלופים, רגילים או מסוכרים, סלט גזר מגורד, סלט עגבניות ומלפפונים, חצילים מטוגנים, גמבות מטוגנות, גבינה ופירות העונה, כמו אבטיח, מלון ואפרסמונים. ביניהם מונחים מגשי הלחמים האוזבקים המעוצבים, שהם טעימים במיוחד. לאחר מכן מגישים שורפה, שהוא מרק כבש ובתוכו חתיכות בשר קטנות ואיטריות. אפשר גם להזמין מרק צימחוני.
בהמשך מוגשים ברצף כיסונים באידוי הממולאים בשר, תפוחי אדמה וגזר, כיסוני סאמסה של בצק פריך הממלואים בשר, בצל וירקות, הנאפים בטאבון אוזבקי, שיפודי קבב מכבש, ושיפודי עוף.
ולבסוף מגישים את המנה הלאומית – פלוב (אושפלאו), שאצל היהודים המקומיים נקרא בחש. מדובר בקדרה של בישול איטי של אורז בשר (הטוב ביותר כבש) וגזר. היהודים מחליפים את הגזר בעישבי תיבול. נינה המבשלת והמארחת היהודיה בסמרקנד, מכינה את הבחש בתוך דלעת ענקית.
את הארוחה מלווים יין לבן או אדום, בירה, וודקה ומים בבקבוקים. מקנחים בתה עם עוגות שחלקם ממולא בסומאלאק – ממרח חיטה מתקתק.
את האוכל באוזבקיסטן נוהגים הגברים לאכול על משטח מוגבה הדומה למיטה זוגית רחבה, מצופה שטיח וכריות, הנקרא צ'איחנה. במרכז השולחן המוגבה מונח שולחן מוגבה קטן יותר ועליו קנקן תה והאוכל. את הצ'אינה מוצאים בכל בית במסעדות ובבתי מלון. הכנסת אורחים מאוד מקובלת אצל האוזבקים. אפשר לדפוק על דלת בית באמצע בלילה ולהתקבל בחביבות, בתה, אוכל ולינה. עד היום מקובל להגיש את התה לתוך קעריות התה, במנות קטנות, כדי להאריך את השהות של האורח בבית.
אפשר לומר, בהשלכה רחבה, כי קו מדעי מחבר בין מוסא אל-ח'ווארזמי, שנולד בחיווה, לבין אולוגבק, ששלט באימפריה הטימורית, אך היה גם איש מדע ואסטרונום בסמרקנד. בתרומתם לאנושות הם יכלו לזכות בפרס נובל, לו היה קיים בתקופתם.
מוסא אל-ח'ווארזמי, שחי על פי המשוער בין השנים 780 לבין 845 לספירה, היה מתמתיקאי, אסטרונום וגיאוגרף. הוא נולד בעיר חיווה, אך עבר לעיראק, שם ניהל את "הבית של החוכמה", שהיה אקדמיה למדעים לכל דבר. האלוגריתם קרוי על שמו בגלל שיבוש שמו בתרגום הלטיני. האיש תרם תרומה משמעותית לפיתוח טריגונומטריה, אסטרונומיה וגיאוגרפיה. התמדתו בפתרון משוואות גרמה לפיתוח האלגברה, מלה שמקורה בשם ספרו חיסאב אל-ג'אבר ואל-מוקאבלה – בתירגום: "חשבון ההשלמה וההקבלה". פסלו הענקי והמרשים ממוקם בעיר הולדתו חיווה.
אולגבק, נכדו של האמיר טימור לנג ויורשו, נולד ב-1394, עסק במתמטיקה, בעיקר זו הקשורה לאסטרונומיה וכתב גם שירה. הקים ב-1420 את מצפה הכוכבים בסמרקנד ובעזרת סקסטנט ענקי שבנה במצפה מיפה את גרמי השמים. באתר בסמרקנד אפשר היום לראות את שרידי הסקסטנט שנחשפו, סמוך למוזיאון על חייו ועל תרומת האיסלם למדע.
אולוג בק הקים בסמרקנד את שלוש המדרסות המדהימות ברג'יסטן (גבעות חול באוזבקית): מדרסה אולג בק, מדרסה שיר דור ומדרסה טילי קארי, אתר שהוא מהמדהימים ביותר במרכז אסיה. המדרסות נחרבו כמעט לגמרי במאה ה-15 אולם שוחזרו במאה ה-16 בעזרת תוכניות וציורים שנותרו שלימים. אולוגבק נרצח בשנת 1449 לספירה בעת מאבקי השליטה באימפריה.
לא רק יופי ומדע – הזמן העתיק, שבו נבנו האתרים המיוחדים והמהממים, היה מסוכסך ואכזרי בעוצמתו. האמיר טימור לנג, שהקים את האימפריה הענקית, היה ידוע באכזריותו הרבה. הייטיב לתאר זאת חיים חפר בשירו בבוכרה היפה ברוכת השמש, שבו הוא מתאר חרב משפט שלופה, שמסירה את ראשיהם של שני אחים שרבו על סיר.
חיווה
בפאתי מדבר קארה קום, כ-750 ק"מ מהבירה טשקנט שוכנת חיווה. רובע איצ'ן קאלה (העיר הפנימית) שלה, מהמאות ה-12–19 שמוקפת בחומה, הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית, בגלל האתרים המהממים. הרוכלות הפועלות בו, לבושות תלבושות אדומות, או כחולות, עם ריקמות מסורתיות וחיוכים של שיני זהב.
אתריה הבולטים: מינרט (צריח) קלטה מינור (הבלתי גמור), שבנה מוחמד אמין חאן, במטרה שיהיה הגבוה ביותר בעולם המוסלמי, אולם אחרי 4 שנים, כשגובהו הגיע ל-28 מטר, הופסקה בנייתו. אריחי הקרמיקה שלו בוהקים בצבעיהם למרחקים; מסגד ג'ומה, שגגו נתמך ב-112 עמודי עץ, חלקם מהמאה ה-10; ארמון טוש הובלי ובו מינהרה שבה פסע החאן כדי לבחור את אחת מנשותיו לבילוי הלילי; מדרסת איסמאיל חוג'ה; סמוך אליו המינרט הגבוה בעיר, המתנשא לגובה של 45 מטר, מצופה באריכים בצבעי טורקיז ואדום; המוזילאום של פהלבן מחמוד, שקירותיו מצופים באריכים בגווני כחול, טורקיז ולבן, מצודת הקוהנה ארק של השליטים, הכולל הרמון, מטבעה, קסרקטין ובית מאסר והבזאר המקומי.
בוכרה
חוויית הכניסה לבוכרה ממדבר קיזיל קום היבש והצחיח לשטחי העיר הירוקים ובנייניה המודרניים מרתקת. גילה המוערך של בוכרה הוא 2,500 שנה. המרכז ההיסטורי של העיר הוא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. בעיר פעלה קהילה יהודית גדולה מאוד והיום נותרו בה מעטים.
האתרים הבולטים: מצודת ארק, שנבנתה במאה ה-4, שבה חיו האמירים של בוכרה, מוזילאום איסמאיל סאמאני, שיופיו הושג באמצעות לבנים שהונחו בזוויות שונות; מינארט קאלון המרשים והגבוה בבוכרה, שנבנה במאה ה-12, ושממנו השליכו האמירים אנשים אל מותם; מוזילאום לאספקת המים; מסגד בולו חאוז מהמאה ה-17, עטור עמודי עץ בחזית, המשתקפים בבריכה צמודה; מדרסת נודיר דיואן בגהי, מסגד קליאן, הפעיל עד היום ובו מתכנסים בעיקר בחגים כ-10 אלפים מתפללים; והבזאר הגדול והנקי של בוכרה, אחד הססגוניים והצבעוניים ביותר באוזבקיסטן.
שאחריסאבז
שאחריסאבז, עיר הולדתו של הכובש טימור לנג מייסדה של האימפריה הטימורית, ממוקמת במרחק של 270 ק"מ מבוכרה. מרכזה ההיסטורי הוכרז אתר מורשת עולמית של אונסק"ו.
האתרים הבולטים: שרידי אק-שראי (ה"ארמון הלבן") ולידו הפארק הגדול שבמרכזו פיסלו של האמיר; מסגד קוק גומז; מוזוליאום שטימור בנה עבור מורהו הנערץ שאמדין קוליאן; ומוזילאום דורוס סאודאט (מושב העוצמה) שבו נקבר בן הזקונים שלו.
סמרקנד
סמרקנד, מרוחקת כ-110 ק"מ משאחריסאבז. הדרך הקצרה להגיע אליה היא בחציית מעבר ההרים התלול טאחטה-קארצ'ה, המושלג בפסגתו. העיר נוסדה באלף השלישי לפני הספירה, נכבשה על ידי אלכסנדר מוקדון ונחרבה ב-1220 על ידי ג'ינגיס חאן המונגולי. טימור לנג שיקם אותה והפך אותה לבירת האמפריה הטימורית. לאחר מותו שלט בעיר, במשך כ-40 שנה, אולוקבק נכדו. ב-1868 נכבשה העיר על ידי רוסיה. ב-1925 הפכה העיר לבירת הרפובליקה הסובייטית אוזבקיסטן וב-1930 הועברה הבירה לטשקנט, שנשארה הבירה גם כשאוזבקיסטן קיבלה ב-1991 את עצמאותה. ברובע היהודי הישן חיים היום כ-50 משפחות בלבד, המונים כ-250 איש. זוהי עיר מודרנית ויפהפיה שמרכזיה השוקקים מחוברים בשדרות רחבות ומרכזה העתיק מהמם.
האתרים הבולטים: כיכר רג'יסטן; מבנה הקבר של טימור לנג ובני שושלתו, ביניהם גם נכדו אולגבק; מצפה הכוכבים של אולוגבק; ביבי חאנים, שבנה טימור לנג לאשתו הסינית האהובה; מסגד ביבי חאנים; רחוב הקברים המפוארים; והבאזר המקומי.
טשקנט
בירתה של אוזבקיסטן היא עיר מודרנית, שנבנתה מחדש לאחר רעידת האדמה ב-1966, על ידי אדריכלים ובנאים רוסים ועיצבו אותה בטעם סובייטי. המימשל העצמאי השקיע ומשקיע המון מאמצים להקנות לעיר מראה מערבי, מאמצים שנמשכים גם היום. שדרות העיר רחבות ומרשימות, יש בה מרכזי קניות מודרניים ובאזרים גדולים מאוד. בפארק המרכזי בעיר, שבו ברית המועצות קיימה בזמנו מצעדים מוצבים היום: מצבת זיכרון לחללי מלחמת העולם השניה בדמות אישה אבלה ואש תמיד ומיצב הרפובליקה כשבחלקו העליון גלובוס ענקי, שעליו מובלט שיטחה של אוזבקיסטן העצמאית ובתחתיתו אם המחזיקה באהבה את תינוקה – סמל למדינה הצעירה. סמוך לפארק פועלת אחת מתחנות הרכבת התחתית המפוארת והיעילה של העיר, שבה הצעירים מזדרזים לפנות מקומם לנשים עם ילדיהן ולמבוגרים. ברכבת התחתית חל איסור מוחלט לצלם.
טיסות
אוזבקיסטן איירווייס מפעילה בקו לישראל 3 – 4 טיסות ישירות בשבוע, במטוסי איירבס A320 ובואינג 767, בהתאם לעונה. מחיר טיסה, הלוך ושוב במחלקת תיירים הוא החל מ-620 דולר לאדם, ומחיר טיסה במחלקת עסקים הוא מ-1,600 דולר ועד 2,050 דולר לאדם. השירות של הדיילים מקצועי ויעיל והאוכל המוגש טעים מאוד.
הכותב היה אורח של חברת י.הלל תלפיות, נציגת אוזבקיסטן איירווייס בישראל.